החלטה בתיק רע"פ 8713/04

1.            בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"פ 70257/02, 70081/02, שניתן ביום 8/7/04 (סגן הנשיא ד' ברלינר והשופטים: ז' המר ו- י' שיצר), בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט שלום בתל אביב-יפו בת.פ. 4969/99 (השופט ח. אפרתי).

2.            המבקש עבד, בתקופה בה ביצע את המעשים בהם הורשע, כמורה ללשון בבית ספר תיכון. הוא הורשע בבית משפט השלום בעבירות של מעשים מגונים בקטינות תוך ניצול יחסי מרות, אך זוכה, מחמת הספק, מעבירה של מעשה מגונה בפומבי ומעשה מגונה בפומבי בפני קטין. ארבע המתלוננות, קטינות מתחת לגיל 14, היו בתקופה האמורה תלמידותיו של המבקש. מפסק הדין עולה כי במספר הזדמנויות ביצע המבקש במתלוננות מעשים מגונים שכללו נגיעות בחזה וליטופים ברגלים ובכפות הרגלים. על המבקש הושת עונש מאסר של 4 חודשים שירוצה בעבודות שירות ו- 14 חודשי מאסר על תנאי.

3.            המבקש והמשיבה הגישו ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום לבית המשפט. המבקש ערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. טענתו הראשונה של המבקש הייתה כי עדותה של המתלוננת העיקרית בפרשה מלאה סתירות, שיש בהן כדי לפגוע במהימנותה. טענתו השנייה הייתה, כי בית משפט השלום התעלם בפסק דינו מעדויות ההגנה, בכלל זה מעדות פסיכולוג קליני ביחס למבנה האישיות של המערער. בנוסף, טען המבקש כי פסק הדין של בית המשפט השלום משקף ספק שקינן בלב השופט אשר מצביע על כך שהאישום לא הוכח, גם לשיטתו של בית משפט שלום, מעבר לכל ספק סביר. לבסוף טען המבקש, כי בחקירת המשטרה נפלו מחדלים שדינם להביא לזיכויו. אלו התבטאו, לטענתו, באי חקירת עדות ראיה, תלמידות בבית הספר, שהוא היה מנוע, בשל צו בית משפט, מלחקור בעצמו.

4.            בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים. באשר למהימנות העדה העיקרית, בחן בית המשפט עדות זו, וקבע כי לא נפלו בעדות סתירות שיש בהן כדי לפגוע במהימנותה של המתלוננת. אשר לעדי ההגנה, נקבע, שבית משפט השלום אומנם נמנע מלהתייחס לעדים אלו בהכרעת הדין. יחד עם זאת, לאחר בחינת העדויות, קבע בית המשפט המחוזי, שאין באותן עדויות, שהן כולן עדויות אופי שהתייחסו לאישיותו של המערער ותכונותיהן של המתלוננות, במיוחד עדת התביעה העיקרית, כדי לשנות מהכרעת הדין. בנוגע לספיקות העולים, לטענת המבקש, מהכרעת הדין, נקבע כי מדובר באמירות המבטאות השקפת עולם כללית של השופט והן אינן משקפות ספיקות באשר לממצאי הכרעת הדין. בעניין מחדלי החקירה המיוחסת למשטרה על ידי המבקש, קבע בית המשפט המחוזי, כי בשיטת המשפט הישראלית לא נדרשת הצגת ראיות מקסימליות ודי בראיות שהוצגו בפני בית משפט השלום כדי לבסס את הרשעת המבקש מעבר לספק סביר. בית המשפט המחוזי דחה גם את ערעורו של המבקש באשר לחומרת העונש וקבע כי העונש אינו חורג מרמת הענישה המקובלת.

5.            בבקשת רשות הערעור שבפני חוזר המבקש על הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא. המערער מבקש רשות לערער, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. לטענתו, השאלות אותן העלה בפני בית משפט קמא מעלות שאלות משפטיות בדבר מידת ההוכחה הנדרשת לשם הרשעה בפלילים, ובדבר נפקותם של מחדלי החקירה על הכרעת הדין. לטענתו, שאלות אלו חורגות מנסיבות המקרה הקונקרטי, ומצדיקות מתן רשות ערעור.

6.            המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. בעניין מחדלי החקירה היא מציינת, כי במשטרה נזכר רק שם של עדת ראיה אחת שלא נחקרה ושמה של עדה נוספת עלה לראשונה רק בשלב ההוכחות. מכל מקום, טוענת המשיבה, היה בידי המבקש, אילו רצה בכך, לזמן תלמידות אלו כעדות הגנה מטעמו. באשר ליתר טענות המבקש, טוענת המשיבה, כי אלה נבדקו ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי והן אינן מעלות שאלות בעלות חשיבות החורגת מעניינו של המבקש ומצדיקות מתן רשות ערעור.

7.            דין הבקשה להידחות.

8.            הכלל הוא, כי בית משפט זה לא ייתן רשות ערעור בפניו, כערכאה שלישית, אלא רק במקרים חריגים בהם נמצאה שאלה בעלת חשיבות כללית (משפטית או ציבורית), החורגת מגדר עניינו הישיר של המבקש (ראו: רע"פ 227/04 מכלוף נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם); רע"פ 3757/04 זידאן נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם); וכן רע"פ 2632/04 ספידי ליין תעשיות נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם)).

           בבקשה שלפני לא מצאתי טעם כזה. בית משפט השלום ולאחריו בית המשפט המחוזי, בחנו את עדות המתלוננת העיקרית וקבעו כי יש לתת אמון בעדותה. נקבע, כי בעדות זו, יחד עם עדויותיהן של המתלוננות האחרות ועדותה של מנהלת בית הספר ביחס למצבן הנפשי של המתלוננות בזמן שחשפו בפניה את שהתרחש, יש כדי להרשיע את המבקש מעבר לספק סביר. ככלל, ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה. כלל זה יפה, ביתר שאת, כאשר מדובר בערכאה שלישית.

           גם טענתו של המבקש לגבי מחדלי החקירה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. בפני בית משפט השלום העידו 4 מתלוננות (בנוסף על עדותן של מנהלת בית הספר ואמה של המתלוננת העיקרית). למשטרה היה ידוע, מפיה המתלוננת העיקרית, על קיומה של תלמידה נוספת שהייתה עדה לחלק מההתרחשויות, אך היא לא זימנה עדה זו לגביית הודעה. במהלך שמיעת הראיות עלה, מפיה של המתלוננת העיקרית, קיומה של עדת ראיה נוספת שלא זומנה לגביית הודעה במשטרה, אך למשטרה לא היה ידוע, במהלך החקירה, על קיומה של אותה עדה. מחדל החקירה יכול שיתייחס, בנסיבות אלו, לאי זימונה לגביית עדות של עדת ראיה אחת. אולם, ההלכה בעניין זה היא שהתביעה אינה חייבת להציג בפני בית המשפט את ה"ראיה המקסימאלית", ודי לה, לצורך הרשעה, שתציג "ראיה מספקת". גם אם המאשימה הייתה יכולה להשיג ראיה טובה יותר, הדבר אינו מוביל לזיכויו של נאשם,  אם בראיות שהוצגו די להרשעה מעבר לספק סביר  (ראה: ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במצב דברים זה, משהוצגו ראיות שדי בהן כדי להרשיע את המבקש מעבר לספק סביר, לא שוכנעתי שאי זימונה לחקירה של העדה הנוספת, קיפח את הגנתו של המבקש, מה גם שלא הייתה מניעה מלפני המבקש לזמן אותה עדה כעדת הגנה מטעמו.

           לעניין גזר הדין, הכלל הוא כי חומרת העונש כשלעצמה, במקרים בהם לא קיימות נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה אינה מצדיקה אף היא דיון בגלגול שלישי (ראו: רע"פ 3590/04 דני (אדוארד) נטף נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם); וכן רע"פ 8571/02 פלוני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם)). במקרה של המבקש העונש שנגזר עליו אינו חמור כלל ועיקר, ואין עילה ליתן רשות ערעור גם מטעם זה.

9.            הבקשה לרשות ערעור נדחית.

         הממונה על עבודות השירות ימציא לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בתוך 15 יום חוות דעת משלימה, ובית משפט השלום יקבע, בהתחשב בחוות-דעת זו, את המקום והמועד לריצוי העונש בעבודות שירות.

           ניתנה היום, ‏כ' באדר א' תשס"ה (1.3.2005).

ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   ש.י. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: